לא פעם, כידוע לנו, החוקים הנחקקים בכנסת ישראל הם בעלי נטייה פוליטית כזו או אחרת, ומגיעים מצד אחד של המפה הפוליטית, בעוד שהצד השני, באופן טבעי מתנגד לה. כך נהוג לא רק בפרלמנט הישראלי, אלא בכל פרלמנט דמוקרטי בעולם.
אך ישנם מעת לעת גם מקרים אחרים, ייחודים, בהם הקואליציה והאופוזיציה משתפים פעולה במטרה להעביר חוק שלדעת שני הצדדים הוא חיוני ויכול להטיב עם אזרחי ישראל. אחד המקרים הידועים הוא חוק אוויר נקי.
חוק אוויר נקי חוקק בשנת 2008 ברוב של 39 חברי כנסת לעומת 0 מתנגדים. העבודה על החוק החלה כבר בשנת 2005, אך בגלל פיזורה של הכנסת נאלצו לעצור את העבודה עליו ולחזור אליו רק אחרי בחירות שנערכו בשנת 2006. על החוק עבדו חברי כנסת מכל סיעות הבית, עמותות שעוסקות באיכות הסביבה, המגמה הירוקה ושורה של גורמים נוספים שהרגישו מחוייבים לעניין.
לפני שנסביר במה עוסק החוק ומה הנושאים העיקריים שלו, חשוב לציין, אין מדובר בחוק ישראלי מקורי, אלא הוא מתבסס על חוק דומה שחוקק בארצות הברית כבר בשנת 1963. עם השנים, חוקים דומים לזה חוקקו במדינות מערביות נוספות בעולם.
במה עוסק החוק ומה הנושאים העיקריים שלו?
המטרה העיקרית של החוק, הוא לדאוג שהאוויר אותו אנחנו נושמים יישאר נקי ולא יזדהם. לכן, הוא קובע משטר היתרים מאוד נוקשה כלפי המפעלים הגדולים ביותר במשק. מדובר על 150 מפעלים שעוסקים בתחומים שונים כגון אנגיה, מינרלים, פסולת, תעשיה ביטחונית ותעשיות נוספות, כימיקלים ועוד. משטר ההיתרים מחייב שכל אחד מהמפעלים יקים תחנת ניטור ויספק נתוני זיהום ארציים שיפורסמו ברבים.
מעבר לכך, החוק מגדיר קנסות ועונשים כבדים מאוד כלפי מפעלים ובעלי מפעלים אשר מזהמים את הסביבה. ישנן הגדרות ברורות מי ייענש, כיצד, ומתי יהיה אפשר להגיש תביעה נגד בעלי המפעלים עצמם.
נושא נוסף שהחוק מתעסק בו הוא פיקוח סביבתי על ציי רכבים של חברות ליסינג, חברות הסעה, ועוד. סעיף זה בחוק מחייב יבואני רכב לפרסם באופן בולט את רמת הזיהום שהרכבים אותם הם משווקים מייצרים. החוק מתייחס לא רק לציי הרכבים אלא גם לנהגים במידה והם משתמשים בכלי רכב שנחשבים מזהמים.
עוד נושא שהחוק מתעסק בו הוא תוכנית לאומית שהממשלה צריכה לייצר עד שנת 2012, במטרה לצמצם זיהום אוויר. לצערנו, גם אחרי עשר שנים מהמועד המקורי, הרי שהמדינה לא פעלה על פי החוק ולא הגדירה תוכנית לאומית סדירה.
מה נעשה במסגרת החוק?
חלק מהדברים אכן מיושמים, כמו למשל משטר היתרים, תחנות ניטור, ותוכניות להפחתת זיהום, אך הן מתרחשות בעיקר בקרב רשויות מקומיות גדולות ועשירות, ופחות בקרב רשויות קטנות שאין להן תקציבים לעמוד בכך. הממשלה עצמה, לא יצרה תוכנית סדורה כפי שנדרש ממנה.